יום השואה הוא היום של סבא וסבתא
ביום הזה תמיד אחשוב עליהם, לא משנה כמה זמן עבר מאז שהם לא כאן.
סבתא ברכה (שגדלה במשפחת קוטיגרו והתחתנה עם סבא הרמן לבית פינקלשטיין) הייתה מודל חי לצלקות ממלחמת העולם השנייה. אמנם היא לא הייתה ניצולת שואה במובן הרגיל, כיוון שלא חוותה את מחנות הריכוז, אבל כל חייה היו זכר לקורות היהודים במלחמת העולם השנייה.
האופן שבו חיה את חייה הוכיח כל יום מחדש עד כמה עמוקות הצלקות בנפשה. הפחד שמא "לא יישאר" הפך אותה לחסכנית מספר אחת.
סבתא ברכה חסכה אוכל: אבא מספר שהיא הייתה מקלפת את תפוחי האדמה ושוקלת את הקליפות כדי לדעת כמה התבזבז.
סבתא ברכה חסכה נייר טואלט: בגלילי הנייר בשירותים תמיד היו מגולגלים ריבועים עם ריבועים שהגיעו מגלילים אחרים, עד היום לא ברור מהיכן. נייר גס ומחוספס, נייר כהה, נייר בהיר. כולם חיו יחד בהרמוניה, מגולגלים זה עם זה.
סבתא ברכה חסכה שקיות: שקיות חלב, שקיות של אריזות, שקיות נייר. בכל פינה בבית היו מסודרות בערימה שקיות משימוש קודם לטובת שימוש עתידי, לכל צורך שיצוץ.
סבתא ברכה חסכה עיתונים: ערמות של עיתונים היו בבית, מי יודע ממתי. את כולם היא קראה, והכול היא זכרה. לסבתא היה זיכרון נפלא, כל כך נפלא שהיא לא הצליחה לשכוח ולסלוח.
סבתא ברכה חסכה חוטים ובדים: סבתא תפרה הכול לבד; בגדים מרהיבים, שמלות, סינרים לבישול. החוטים היו מגולגלים על פיסות נייר קטנות ומפוזרים בקערות במקומות שונים בבית. סבתא סיפרה לי שבגיל צעיר, ברומניה, היא למדה לתפור כמעט לבד, וכשעלתה לארץ בגיל הנעורים היא עבדה כתופרת.
סבתא ברכה חסכה קופסאות: קופסאות של תרופות, קופסאות גבינה, קופסאות קרטון. בילדותנו, קופסאות התרופות הריקות שימשו אותנו במשחקים מלאי דמיון.
סבתא ברכה חסכה כסף: היא מעולם לא יצאה למסעדה, ומבחינתה כל בילוי נחשב לבזבוז. אולי זאת הסיבה שלמרות שסבא הבטיח לי שייקח אותי למסעדה, הוא אף פעם לא מימש את הבטחתו. (אמנם הוא היה המפרנס בבית, אבל סבתא הייתה אחראית הכספים).
אוסף הכפתורים של סבתא
סבתא ברכה חסכה תכשיטים
תכשיטי הזהב שלה ושל סבא הוחבאו טוב-טוב, ולקח לנו זמן למצוא אותם. כשהצלחנו, קיבלתי מאבי שרשרת למזכרת.
השרשרת, עם תליון נפתח, החביאה בתוכה את שני האנשים הכי חשובים לסבתא עלי אדמות, ילדיה, שהיו הכול בשבילה.
הם היו הניצחון שלה. סבתא שמרה את התמונות של דודה פרומה ז"ל ושל אבא שלי כתינוקות קרובים לליבה, בתוך התליון, כאילו רצתה לומר "תמיד תישארו קרובים".
כשחיפשתי הוכחה שסבתא ענדה את השרשרת, מצאתי אותה במפתיע. גיליתי שהיא הייתה כל הזמן לידי, בצד האחורי של תמונה ממוסגרת בחדר העבודה שלי. גם ברגע זה ממש, בעודי כותבת, היא מסתתרת פה לידי. אחרי שמצאתי אותה, אבא מצא תמונה נוספת וסיפר לי שזאת הייתה "השרשרת" שלה.
השרשרת של סבתא לצד התמונה שמצאתי
תמונה משפחתית עם השרשרת
היו לסבתא הרבה צדדים טובים באישיותה: חכמה רבה, זיכרון חריף, כישרון רב בתפירה ואוכל טעים. סבא גם אמר שהיא הייתה הכי יפה בעולם. את כל אלה אני נוצרת בליבי, יחד עם הגעגוע העז לשניהם.
לפני כשנה, כאשר בניתי סדנת תכשיטים משולבת הרצאת עומק על התכשיטים, פתאום הבנתי: תכשיטים הם הרבה יותר מקישוט. יש בהם זיכרון, געגוע והיסטוריה, ואנחנו עונדים אותם כדי לשמור על הקרובים שלנו קרובים לליבנו.
עם סבא וסבתא, 2008
לפני כחודשיים החלטתי לקחת את טבעת היהלום שקיבלתי בירושה מסבתא ולהתאים אותה למידותיי. חוץ מזיכרונות שבלב, זאת דרך נוספת להשאיר אותה קרובה לליבי.
ספרי לי כאן בתגובות מה התכשיט הכי יקר לליבך, והאם יש בו זיכרון מדורות קודמים.
מאחלת לנו לשמור את היקרים אלינו קרובים אלינו תמיד,
נועה מוזס אי-מגור
הנכדה של ברכה והרמן פינקלשטיין